אל הסרט הזה הגעתי כשקראתי עליו במקרה פעמיים באותו שבוע בהקשר לסרטים אחרים. בפעם הראשונה, כשקראתי קצת על "הבוגר" (כן, ראיתי אותו רק עכשיו), נכתב שהסרט השפיע על הגיבור ב"500 Days of Summer". הפעם השנייה הייתה כשקראתי על "ספרות זולה" (וכן, גם אותו ראיתי רק עכשיו. ככה זה כשמשלימים פערים אחרי שנים של המנעות מקולנוע), הוא היה מקושר לרשימת סרטים עם עלילה לא לינארית בויקיפדיה. מכיוון שאני אוהבת רשימות, ומכיוון שאני אוהבת סרטים וספרים עם קווי עלילה לא לינארים- נכנסתי לראות, וגם שם 500 ימים עם סאמר הופיע. כשקוראים במקרה פעמיים על אותו סרט בטווח כזה קצר יד הגורל חייבת להיות מעורבת בזה איכשהו, אז החלטתי לראות אותו.
מהתיאור הגנרי-מאוד שלו אי-אפשר לחשוב שיש בסרט משהו מיוחד- בחור מתאהב קשות בבחורה חדשה שמגיעה לעבודה שלו, והיא שמה עליו רק באופן חלקי בלבד- אבל הוא כן סרט מיוחד שמזכיר מאוד את "ג'ונו" באווירה שלו.
את טום משחק ג'וזף גורדון-לויט, שגם כאן וגם ב"התחלה" הייתי צריכה איזה חצי סרט להתגבר על העובדה שהוא דומה ליון תומרקין בצורה נוראית. סאמר היא זואי דשנל, שנראה לי שכמו חצי מהצופים בערך (החצי שנמשך לבנות), אני בקראש עליה.
אז מסתבר שהוא באמת מאוד לא לינארי, הסרט כל הזמן מקפץ בין הזמן שלפני ואחרי הפרידה שלהם (זה לא ספוילר, מבינים את זה כבר בהתחלה). רק שבניגוד לטרנטינו שעושה את זה טוב ומעניין, ב500 ימים עם סאמר הקפיצות האלה סתם מעצבנות ומציקות, ואפשר לשמוע את התסריטאים צועקים "בואו נעשה קומדיה רומנטית אבל מגניבה ומתחוכמת!"
אני ידעתי שאני אוהב את הפס-קול של הסרט הזה כבר באחת הסצנות הראשונות. סאמר וטום מדברים בפעם הראשונה כשהם במעלית והיא מתלהבת שהוא שומע באוזניות את הסמית'ס, ומתחילה לשיר במתיקות את המילים יחד עם השיר. הסמית'ס זה מעולה, זה נהדר, הם הלהקה היחידה שיש לי את כל האלבומים שלה. אבל מה, לא נותנים לבן אדם להתלהב בשקט מלהקת האינדי-אלטרנטיבי-אייטיז-בריטפופ-שקר-כלשהו האהובה עליו. למה לבחור בשיר הכי מובן מאליו שלהם?
"There Is A Light that Never Goes Out" הוא שיר אדיר. אבל אם אתה רוצה להרגיש מגניב כי אתה הולך לעשות סרט מפוצץ בניים דרופינג, ולדרופ את הסמית'ס, לפחות תתאמץ ותעשה את זה מגניב באמת. כי ניק הורנבי, סטיבן צ'בוסקי ועוד רבים וטובים אחרים עשו את זה לפניך, והרבה יותר טוב.
זואי דשנל אגב, סולנית בלהקה המשעממת "She and Him", שבפס קול מופיע גם קאבר שלהם לסמית'ס, הפעם "Please Please Please Let Me Get What I want"- ביצוע משעמם לחלוטין, ושוב- מיוז עשו את זה טוב יותר.
הסמית'ס לא מופיעים רק בפסקול, אלא גם פוסטרים ותמונות של אלבומים שלהם ושל מוריסי מופיעים כמה פעמים לאורך הסרט.
(וכן, אני יודעת שאני נתפסת לקטנות ושזה לא בריא. אבל אם כבר, אז גם מעצבנים אותי כל השמות הארוכים בפוסט הזה!)
כמועמד לשיר הטוב ביותר בסרט, There is a light לוקח, אבל הוא היה להיט בכל מקרה, והכרתי אותו קודם, אז זה לא נחשב.
השיר שתפס אותי באמת, הוא "Bookends", שדווקא מנוגד מאוד לאווירה הכללית הקלילה של הסרט ורוב השירים שבו. זה שיר משנת 68' של סיימון וגרפונקל, שפותח וסוגר את צד א' של האלבום עם אותו השם. בצד ב' של האלבום, יש שירים שהיו אמורים להיות ב"הבוגר" ולא נכנסו בסוף (איזו סגירת מעגל מקסימה. אמרתי לכם שזה מנט טו בי).
השיר הקצר הזה מתאר בארבע שורות כל-כך טוב את התחושה הזאת, שהוא מכאיב.
לסיכום, למרות כמה יומרות מעצבנות שלו, זה סרט ממש טוב וכיפי, שישמח אתכם ביום עצוב. ההגדרה "קומדיה רומנטית" ממש לא מתאימה לו, ולא סתם הוא הכניס פי שמונה מהתקציב שלו. באיזה קומדיה רומנטית היה יכול להיות שיר פרידה טוב כזה?
"לפני זמן רב, זה חייב להיות, יש לי תצלום..."
-"אני מרגישה את יד הגורל מעורבת בזה איכשהו"
-"לא מותק, זה אני."
את טום משחק ג'וזף גורדון-לויט, שגם כאן וגם ב"התחלה" הייתי צריכה איזה חצי סרט להתגבר על העובדה שהוא דומה ליון תומרקין בצורה נוראית. סאמר היא זואי דשנל, שנראה לי שכמו חצי מהצופים בערך (החצי שנמשך לבנות), אני בקראש עליה.
אז מסתבר שהוא באמת מאוד לא לינארי, הסרט כל הזמן מקפץ בין הזמן שלפני ואחרי הפרידה שלהם (זה לא ספוילר, מבינים את זה כבר בהתחלה). רק שבניגוד לטרנטינו שעושה את זה טוב ומעניין, ב500 ימים עם סאמר הקפיצות האלה סתם מעצבנות ומציקות, ואפשר לשמוע את התסריטאים צועקים "בואו נעשה קומדיה רומנטית אבל מגניבה ומתחוכמת!"
אני ידעתי שאני אוהב את הפס-קול של הסרט הזה כבר באחת הסצנות הראשונות. סאמר וטום מדברים בפעם הראשונה כשהם במעלית והיא מתלהבת שהוא שומע באוזניות את הסמית'ס, ומתחילה לשיר במתיקות את המילים יחד עם השיר. הסמית'ס זה מעולה, זה נהדר, הם הלהקה היחידה שיש לי את כל האלבומים שלה. אבל מה, לא נותנים לבן אדם להתלהב בשקט מלהקת האינדי-אלטרנטיבי-אייטיז-בריטפופ-שקר-כלשהו האהובה עליו. למה לבחור בשיר הכי מובן מאליו שלהם?
-"איזה כיף זה להתחיל עם מישהו במעלית"
-"כן, כבר מאז שהתחלתי לראות את 'האנטומיה של גרי' אני רוצה לעשות את זה"
"There Is A Light that Never Goes Out" הוא שיר אדיר. אבל אם אתה רוצה להרגיש מגניב כי אתה הולך לעשות סרט מפוצץ בניים דרופינג, ולדרופ את הסמית'ס, לפחות תתאמץ ותעשה את זה מגניב באמת. כי ניק הורנבי, סטיבן צ'בוסקי ועוד רבים וטובים אחרים עשו את זה לפניך, והרבה יותר טוב.
זואי דשנל אגב, סולנית בלהקה המשעממת "She and Him", שבפס קול מופיע גם קאבר שלהם לסמית'ס, הפעם "Please Please Please Let Me Get What I want"- ביצוע משעמם לחלוטין, ושוב- מיוז עשו את זה טוב יותר.
הסמית'ס לא מופיעים רק בפסקול, אלא גם פוסטרים ותמונות של אלבומים שלהם ושל מוריסי מופיעים כמה פעמים לאורך הסרט.
(מופיעות גם תמונות מעטיפות אלבומים של הסמית'ס. מתוך הפגנות הסטודנטים באנגליה. גילוי נאות: גם לי יש חולצה כזאת)
כמועמד לשיר הטוב ביותר בסרט, There is a light לוקח, אבל הוא היה להיט בכל מקרה, והכרתי אותו קודם, אז זה לא נחשב.
השיר שתפס אותי באמת, הוא "Bookends", שדווקא מנוגד מאוד לאווירה הכללית הקלילה של הסרט ורוב השירים שבו. זה שיר משנת 68' של סיימון וגרפונקל, שפותח וסוגר את צד א' של האלבום עם אותו השם. בצד ב' של האלבום, יש שירים שהיו אמורים להיות ב"הבוגר" ולא נכנסו בסוף (איזו סגירת מעגל מקסימה. אמרתי לכם שזה מנט טו בי).
השיר הקצר הזה מתאר בארבע שורות כל-כך טוב את התחושה הזאת, שהוא מכאיב.
לסיכום, למרות כמה יומרות מעצבנות שלו, זה סרט ממש טוב וכיפי, שישמח אתכם ביום עצוב. ההגדרה "קומדיה רומנטית" ממש לא מתאימה לו, ולא סתם הוא הכניס פי שמונה מהתקציב שלו. באיזה קומדיה רומנטית היה יכול להיות שיר פרידה טוב כזה?
"לפני זמן רב, זה חייב להיות, יש לי תצלום..."
תגובה 1:
כן כן, גם אני בקראש רציני על זואי דנשל (מודה) וכל פעם שאני רואה סרטים בכיכובה אני צריכה לקלף את עצמי מהרצפה ולחזור למצב צבירה מוצק.
מהממת.
הוסף רשומת תגובה