רציתי לראות את הסרט "Transamerica" כבר לפני כמה שנים, כשאחותי צעקה לי שיש סרט שנראה לה שיעניין אותי, פרטה את התוכן שלו, ואני נחרדתי שאמא שלי תשמע שסרטים כאלה מעניינים אותי. מאז דרכי נפרדה מעולם הקולנוע ושכחתי מהסרט, עד לפני כמה שבועות כשנתקלתי בו במקרה.
"טראנסאמריקה" עניין אותי כי אני אוהבת סרטי מסעות, וכי הוא קשור לLGBTQ ולנושא שכמעט לא מתעסקים בו, הוא סרט עצמאי, ובאופן כללי משהו בו משדר שהוא הולך להיות סרט טוב.
העלילה מספרת על ברי, אישה די מבוגרת שחי לבד, ועובדת במכירת מנויים דרך הטלפון. היא אישה טראנסג'נדרית, שמגלה שיש לה בן כמה ימים לפני שהיא אמורה לעבור את הניתוח לשינוי מין. בהתחלה היא מדחיקה את העובדה הזאת, אך לבסוף נוסעת לשחרר אותו מהכלא, והם נוסעים ביחד ללוס-אנג'לס, מבלי לגלות לו שהוא בנה.
השאלה הראשונה שצריך לדון עליה בהקשר לסרט היא הבחירה באישה- במקרה הזה פליסטי הופמן, לשחק אישה טראנסג'נדרית.
מצד אחד יש פה אמירה מאוד תקינה פוליטית- אישה טראנסג'נדרית היא אישה לכל דבר, ולכן ראוי שאישה תשחק אותה. מצד שני, אני בספק אם האמירה הזו היא מה שהנחה את היוצרים כשבחרו באישה, מפני שהרבה יותר קל לקחת שחקנית מאשר שחקן, שצריך הרבה יותר להתאמץ לגרום לו להראות כמו בחורה, ובמיוחד ללמד אותו שפת גוף נשית וגינונים נשיים.
בניגוד לטראנסאמריקה, בסרט אחר על טראנסג'נדריות, "בנים אינם בוכים", הילארי סוואנק (מ"מליון דולר בייבי") משחקת בחור טראנסג'נדר. למרות שסוואנק זכתה באוסקר על המשחק שלה בסרט, שהוא באמת טוב ואני בטוחה שרוב השחקניות לא היו מצליחות לשחק בחור טראנס כל-כך טוב, היא לא באמת "עוברת" כבחור. אם מישהו מאיתנו היה פוגש את הדמות בחיים האמיתיים, סביר להניח שרובנו היינו חושבים שהיא סתם בחורה עם שיער קצר. וזה עוד בניגוד לבחור האמיתי שעליו מבוסס הסרט, שלפי מה שראיתי, כן נראה כבחור לכל דבר, אולי קצת נשי אבל לא מפליא שהאמינו לו שהוא בחור. (גם על הסרט הזה אני עוד אכתוב בקרוב מתישהו).
חשבתי על העניין הזה הרבה מאז שראיתי את שני הסרטים, ובסופו של דבר, למרות שגם האמירה הפוליטית חשובה, החלטתי שמה שמכריע הוא מבחן התוצאה. והתוצאה היא שאני מאמינה שברי שהיא אישה, ואני מאמינה שהיא אישה טראנסג'נדרית (האמת היא, שלאורך הסרט הייתי בטוחה שאיזשהו שחקן ממש מעולה משחק אותה).
אגב, הכותב והבמאי של הסרט, דנקן טאקר, סיפר שהרעיון לסרט עלה לו כשגילה שהשותפה שלו היא בעצם טראנסית שגודלה כבן, חודשים לאחר שהתחיל לגור איתה.
אז כמו שאפשר להבין אולי מהתחלת הפוסט, הסרט לא היה מספיק טוב ומוצלח בעיני. כן נהנתי ממנו, והוא כן עורר בי מחשבה. אבל יש בו הרבה בעיות שפשוט עצבנו אותי לאורך הצפייה.
הבעיה הראשונה היא שיש בו סצנות כל-כך נוסחתיות לסרטי מסעות שאפשר להשתגע. נגמר הכסף, ישנים בחוץ "מתחת לכיפת השמיים" (בעע), המכונית נגנבת וכו' וכו'
הבעיה השנייה היא הניסיון של הסרט להיות גם רציני וקורע לב וגם קליל באותו הזמן. בנה של ברי, טובי (קווין זגרס), הוא דמות מהטייפ השנוא עלי ביותר- נער יפה ומסכן, שכל העולם מתעלל בו. (גם הגרסא הנשית של דמויות כאלה מעצבנת אותי). משהו מהסוג של וויל האנטינג.
אי-אפשר לקחת נער שעבר אונס, שחי מזנות לפני הכלא ושאמא שלו מתה, ופשוט לידע אותנו בכל זה בלי לטפל בנושא כמו שצריך (ואפילו לא פירטתי את כל הצרות שלו כדי לא להרוס). גם בברי יש משהו תמים שגורם לך לאהוב אותה מאוד, אבל בסך הכל היא מטופלת די בשטחיות.
כשסיפרתי לשותפה שלי לדירה את דעתי על הסרט, היא אמרה שהציפיות שלי גבוהות מדי. שאין מה לעשות, לא כל הסרטים יכולים להיות ממש מעולים, ואני שופטת אותם לחומרה. אולי היא צודקת.
הפס-קול של הסרט ארוך מאוד. באלבום יש 21 שירים, ובסרט עצמו יש כמעט 30 שירים(!). בחרתי את השיר המקורי שנכתב לסרט, שהיה מועמד לפרס גלובוס הזהב. (גם הסרט עצמו היה מועמד).
השיר נקרא 'Travelin' Thru', שנכתב ובוצע בידי זמרת הקאנטרי דולי פרטון, והוא מופיע בסוף הסרט, ברולר. הוא לא מדהים, אבל כן אהבתי אותו - הוא כיפי מאוד ויש לו קצב מגניב ביותר. הוא מתאים לאווירה של הסרט, ואפילו הזכיר לי קצת את "All I Want" של ג'וני מיטשל. אני אוהבת שירי נסיעות..
"טראנסאמריקה" עניין אותי כי אני אוהבת סרטי מסעות, וכי הוא קשור לLGBTQ ולנושא שכמעט לא מתעסקים בו, הוא סרט עצמאי, ובאופן כללי משהו בו משדר שהוא הולך להיות סרט טוב.
העלילה מספרת על ברי, אישה די מבוגרת שחי לבד, ועובדת במכירת מנויים דרך הטלפון. היא אישה טראנסג'נדרית, שמגלה שיש לה בן כמה ימים לפני שהיא אמורה לעבור את הניתוח לשינוי מין. בהתחלה היא מדחיקה את העובדה הזאת, אך לבסוף נוסעת לשחרר אותו מהכלא, והם נוסעים ביחד ללוס-אנג'לס, מבלי לגלות לו שהוא בנה.
"אנחנו בסרט מסעות אמריקאי, חייבים לפגוש באינדיאנים וקאובויז מתישהו בדרך".
השאלה הראשונה שצריך לדון עליה בהקשר לסרט היא הבחירה באישה- במקרה הזה פליסטי הופמן, לשחק אישה טראנסג'נדרית.
מצד אחד יש פה אמירה מאוד תקינה פוליטית- אישה טראנסג'נדרית היא אישה לכל דבר, ולכן ראוי שאישה תשחק אותה. מצד שני, אני בספק אם האמירה הזו היא מה שהנחה את היוצרים כשבחרו באישה, מפני שהרבה יותר קל לקחת שחקנית מאשר שחקן, שצריך הרבה יותר להתאמץ לגרום לו להראות כמו בחורה, ובמיוחד ללמד אותו שפת גוף נשית וגינונים נשיים.
בניגוד לטראנסאמריקה, בסרט אחר על טראנסג'נדריות, "בנים אינם בוכים", הילארי סוואנק (מ"מליון דולר בייבי") משחקת בחור טראנסג'נדר. למרות שסוואנק זכתה באוסקר על המשחק שלה בסרט, שהוא באמת טוב ואני בטוחה שרוב השחקניות לא היו מצליחות לשחק בחור טראנס כל-כך טוב, היא לא באמת "עוברת" כבחור. אם מישהו מאיתנו היה פוגש את הדמות בחיים האמיתיים, סביר להניח שרובנו היינו חושבים שהיא סתם בחורה עם שיער קצר. וזה עוד בניגוד לבחור האמיתי שעליו מבוסס הסרט, שלפי מה שראיתי, כן נראה כבחור לכל דבר, אולי קצת נשי אבל לא מפליא שהאמינו לו שהוא בחור. (גם על הסרט הזה אני עוד אכתוב בקרוב מתישהו).
חשבתי על העניין הזה הרבה מאז שראיתי את שני הסרטים, ובסופו של דבר, למרות שגם האמירה הפוליטית חשובה, החלטתי שמה שמכריע הוא מבחן התוצאה. והתוצאה היא שאני מאמינה שברי שהיא אישה, ואני מאמינה שהיא אישה טראנסג'נדרית (האמת היא, שלאורך הסרט הייתי בטוחה שאיזשהו שחקן ממש מעולה משחק אותה).
אגב, הכותב והבמאי של הסרט, דנקן טאקר, סיפר שהרעיון לסרט עלה לו כשגילה שהשותפה שלו היא בעצם טראנסית שגודלה כבן, חודשים לאחר שהתחיל לגור איתה.
אז כמו שאפשר להבין אולי מהתחלת הפוסט, הסרט לא היה מספיק טוב ומוצלח בעיני. כן נהנתי ממנו, והוא כן עורר בי מחשבה. אבל יש בו הרבה בעיות שפשוט עצבנו אותי לאורך הצפייה.
הבעיה הראשונה היא שיש בו סצנות כל-כך נוסחתיות לסרטי מסעות שאפשר להשתגע. נגמר הכסף, ישנים בחוץ "מתחת לכיפת השמיים" (בעע), המכונית נגנבת וכו' וכו'
הבעיה השנייה היא הניסיון של הסרט להיות גם רציני וקורע לב וגם קליל באותו הזמן. בנה של ברי, טובי (קווין זגרס), הוא דמות מהטייפ השנוא עלי ביותר- נער יפה ומסכן, שכל העולם מתעלל בו. (גם הגרסא הנשית של דמויות כאלה מעצבנת אותי). משהו מהסוג של וויל האנטינג.
אי-אפשר לקחת נער שעבר אונס, שחי מזנות לפני הכלא ושאמא שלו מתה, ופשוט לידע אותנו בכל זה בלי לטפל בנושא כמו שצריך (ואפילו לא פירטתי את כל הצרות שלו כדי לא להרוס). גם בברי יש משהו תמים שגורם לך לאהוב אותה מאוד, אבל בסך הכל היא מטופלת די בשטחיות.
"אנחנו בסרט מסעות אמריקאי, חייבים לעצור להשתכשך בעירום במים מתישהו בדרך"
כשסיפרתי לשותפה שלי לדירה את דעתי על הסרט, היא אמרה שהציפיות שלי גבוהות מדי. שאין מה לעשות, לא כל הסרטים יכולים להיות ממש מעולים, ואני שופטת אותם לחומרה. אולי היא צודקת.
הפס-קול של הסרט ארוך מאוד. באלבום יש 21 שירים, ובסרט עצמו יש כמעט 30 שירים(!). בחרתי את השיר המקורי שנכתב לסרט, שהיה מועמד לפרס גלובוס הזהב. (גם הסרט עצמו היה מועמד).
השיר נקרא 'Travelin' Thru', שנכתב ובוצע בידי זמרת הקאנטרי דולי פרטון, והוא מופיע בסוף הסרט, ברולר. הוא לא מדהים, אבל כן אהבתי אותו - הוא כיפי מאוד ויש לו קצב מגניב ביותר. הוא מתאים לאווירה של הסרט, ואפילו הזכיר לי קצת את "All I Want" של ג'וני מיטשל. אני אוהבת שירי נסיעות..
I'm out here on my journey, trying to make the most of it "
...I'm a puzzle, I must figure out where all my pieces fit
"I'm just travelin', travelin', travelin', I'm just travelin' thru
